חיים איפרגן
עד שבך פגשתי
לא תמיד הבנתי
את אשר נפשנו שחיפשה מזמן
ובצניעותך אז הצצת ואף חייכת לי
אני זה שרגיל רק בלבד
עוצם עיני ושוב פוקח
את מבטך אני לא שוכח
רק מדמיין שאת שוב בין ידי
בוכה כל יום על שעשיתי
את אמונך אני כיביתי
פותח דף כותב ושוב נשבר
וכמו צאן לטרף
ריסקת אותי לאלף
את אשר קובעת אם גשום עכשיו
הכלת אותי נטעת בי
את כל מה שפיללתי
הגשמת אותי כאילו
רק לזה נועדת